אין דבר יפה יותר מפרידה שיש לה ניחוח טוב.
הפרידה ואני אוייבים כבר מהרגע שאני זוכר את עצמי מזהה טעמים והטעם שפרידות השאירו בי ועדיין משאירות הוא יותר אמורפי ולא טעם בנאלי של מר או עצוב. שנים שאני מנסה לזהות אותו אבל עוד לא עידכנו לי גירסה ואין לי הג'י פי אס הפנימי הנכון.
ועכשיו כשעוד צלע ממני עזבה למקום במרחק של כארבעים דקות במונית שירות מקוללת בתירוץ הולם של מרדף מדוד אחר החלום שלה אז המילה פרידה חזרה להדהד בתוכי כמו שלט ניאון שתלוי עקום על מלון אמצע הדרך.
לא געגוע הוא הרגש שעולה בי ברגעים אלו אלא מחסור בחלק עקרוני בגופי. את ואני לא מכירים יותר מידי זמן אבל זה מרגיש כמו נצח של טוב ורע. את תמיד מתגעגעת ואני תמיד זורק כדורים בחזרה כי להתגעגע מרגיש לי מיותר ביחוד כשאני מאושר שסוף סוף תפסת את האושר בקצוותיו. אולי זה לא מרגיש לך ככה עכשיו אבל למי שעומד מהצד זה ברור כשמש.
עכשיו הפוסט הזה נהיה אישי וכך זה כנראה היה אמור להיות. לפעמים מילים כתובות יותר קלות להגייה. אני משחרר אותך ופתאום החברות שלנו כתובה בדפי ההיסטוריה האישיים. מתחילים חיים חדשים שכבר לא תלויים בחיי השגרה המעייפים אלא בחופן חלומות מתגשמים, קורטוב געגוע ופרידה אחת עם ריח עז של טוב.
זה כנראה המקום להגיד לך בכמה שירים עם צלילים שמזכירים לי אותך וקולות שמעוררים געגועים תודה על כל מה שאת בשבילי וזה יותר מכל מה שא פעם תדעי או שאוכל לעצב במילים. את בין הבודדים שהפכו בשבילי את המבנה של בית-פזמון-בית-גשר-בית לכל כך ממשי ואמיתי.
תודה.
יש מצב שזה הפוסט שהכי נהנתי ממנו עד היום.
השבמחק